רשב״א על חולין ב׳

מהדורה: מהדורת גרליץ, בהוצאת אורייתא

מקור חולין ב׳
1 מַתְנִי׳ הַכֹּל שׁוֹחֲטִין וּשְׁחִיטָתָן כְּשֵׁרָה, חוּץ מֵחֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן, שֶׁמָּא יְקַלְקְלוּ אֶת שְׁחִיטָתָן. וְכוּלָּן שֶׁשָּׁחֲטוּ וַאֲחֵרִים רוֹאִין אוֹתָן – שְׁחִיטָתָן כְּשֵׁרָה.
2 גְּמָ׳ ״הַכֹּל שׁוֹחֲטִין״ – לְכַתְּחִלָּה, ״וּשְׁחִיטָתָן כְּשֵׁרָה״ – דִּיעֲבַד!
3 אֲמַר לֵיהּ רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרָבָא לְרַב אָשֵׁי: וְכֹל ״הַכֹּל״ לְכַתְּחִלָּה הוּא? אֶלָּא מֵעַתָּה: הַכֹּל מְמִירִין, אֶחָד הָאֲנָשִׁים וְאֶחָד הַנָּשִׁים – הָכִי נָמֵי דִּלְכַתְּחִלָּה הוּא? וְהָא כְּתִיב: ״לֹא יַחֲלִיפֶנּוּ וְלֹא יָמִיר אֹתוֹ טוֹב בְּרָע אוֹ רַע בְּטוֹב״!
4 הָתָם, כִּדְקָתָנֵי טַעְמָא: לֹא שֶׁהָאָדָם רַשַּׁאי לְהָמִיר, אֶלָּא שֶׁאִם הֵמִיר – מוּמָר, וְסוֹפֵג אֶת הָאַרְבָּעִים.
5 אֶלָּא הַכֹּל מַעֲרִיכִין וְנֶעֱרָכִין, נוֹדְרִין וְנִידָּרִין, הָכִי נָמֵי דִּלְכַתְּחִלָּה? וְהָא כְּתִיב: ״וְכִי תֶחְדַּל לִנְדֹּר לֹא יִהְיֶה בְךָ חֵטְא״!
6 וּכְתִיב: ״טוֹב אֲשֶׁר לֹא תִדֹּר מִשֶּׁתִּדּוֹר וְלֹא תְשַׁלֵּם״, וְתַנְיָא: טוֹב מִזֶּה וּמִזֶּה שֶׁאֵינוֹ נוֹדֵר כׇּל עִיקָּר, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: טוֹב מִזֶּה וּמִזֶּה נוֹדֵר וּמְשַׁלֵּם. וַאֲפִילּוּ רַבִּי יְהוּדָה לָא קָאָמַר אֶלָּא בְּאוֹמֵר ״הֲרֵי זוֹ״,
7 אֲבָל אָמַר ״הֲרֵי עָלַי״ – לֹא.
8 וְכֹל ״הַכֹּל״ לָאו לְכַתְּחִלָּה הוּא? אֶלָּא ״הַכֹּל חַיָּיבִים בְּסוּכָּה״, ״הַכֹּל חַיָּיבִין בְּצִיצִית״, הָכִי נָמֵי דְּלָאו לְכַתְּחִלָּה?
9 חַיָּיבִין – לָא קָאָמֵינָא. אֶלָּא מֵעַתָּה, ״הַכֹּל סוֹמְכִין, אֶחָד הָאֲנָשִׁים וְאֶחָד הַנָּשִׁים״ – הָכִי נָמֵי דְּלָאו לְכַתְּחִלָּה? וְהָא כְּתִיב: ״וְסָמַךְ יָדוֹ … וְנִרְצָה״!
10 אִין, אִיכָּא ״הַכֹּל״ לְכַתְּחִלָּה, וְאִיכָּא ״הַכֹּל״ דִּיעֲבַד. אֶלָּא ״הַכֹּל״ דְּהָכָא, מִמַּאי דִּלְכַתְּחִלָּה הוּא דְּתִקְשֵׁי לָךְ? דִּלְמָא דִּיעֲבַד הוּא, וְלָא תִּקְשֵׁי לָךְ.
11 אֲמַר לֵיהּ: אֲנָא ״שְׁחִיטָתָן כְּשֵׁרָה״ קַשְׁיָא לִי, מִדְּקָתָנֵי שְׁחִיטָתָן כְּשֵׁרָה דִּיעֲבַד, מִכְּלָל דְּ״הַכֹּל״ לְכַתְּחִלָּה הוּא, דְּאִי דִּיעֲבַד – תַּרְתֵּי דִּיעֲבַד לְמָה לִי?
12 אָמַר רַבָּה בַּר עוּלָּא: הָכִי קָתָנֵי – הַכֹּל שׁוֹחֲטִין, וַאֲפִילּוּ טָמֵא בְּחוּלִּין. טָמֵא בְּחוּלִּין מַאי לְמֵימְרָא? בְּחוּלִּין שֶׁנַּעֲשׂוּ עַל טׇהֳרַת הַקֹּדֶשׁ, וְקָסָבַר: חוּלִּין שֶׁנַּעֲשׂוּ עַל טׇהֳרַת הַקֹּדֶשׁ כְּקֹדֶשׁ דָּמוּ.
13 כֵּיצַד הוּא עוֹשֶׂה? מֵבִיא סַכִּין אֲרוּכָּה וְשׁוֹחֵט בָּהּ, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִגַּע בַּבָּשָׂר.
14 וּבְמוּקְדָּשִׁים לֹא יִשְׁחוֹט, שֶׁמָּא יִגַּע בַּבָּשָׂר, וְאִם שָׁחַט וְאוֹמֵר ״בָּרִי לִי שֶׁלֹּא נָגַעְתִּי״ – שְׁחִיטָתוֹ כְּשֵׁרָה.
15 חוּץ מֵחֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן, דַּאֲפִילּוּ בְּחוּלִּין גְּרֵידֵי, דִּיעֲבַד נָמֵי לָא, שֶׁמָּא יִשְׁהוּ, שֶׁמָּא יִדְרְסוּ, וְשֶׁמָּא יַחֲלִידוּ.
16 וְכוּלָּן שֶׁשָּׁחֲטוּ, אַהֵיָיא? אִילֵּימָא אַחֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן – עֲלַהּ קָאֵי, ״וְאִם שָׁחֲטוּ״ מִיבְּעֵי לֵיהּ! אֶלָּא אַטָּמֵא בְּחוּלִּין – הָא אָמְרַתְּ: לְכַתְּחִלָּה נָמֵי שָׁחֵיט!
17 וְאֶלָּא, אַטָּמֵא בְּמוּקְדָּשִׁים – בְּ״בָרִי לִי״ סַגִּי! דְּלֵיתֵיהּ קַמַּן דִּנְשַׁיְּילֵיהּ.
18 הַאי טָמֵא בְּמוּקְדָּשִׁים, מֵהָכָא נָפְקָא? מֵהָתָם נָפְקָא: כׇּל הַפְּסוּלִין שֶׁשָּׁחֲטוּ – שְׁחִיטָתָן כְּשֵׁרָה, שֶׁהַשְּׁחִיטָה כְּשֵׁרָה בְּזָרִים, בְּנָשִׁים, וּבַעֲבָדִים, וּבִטְמֵאִים, וַאֲפִילּוּ בְּקׇדְשֵׁי קָדָשִׁים, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִהְיוּ טְמֵאִין נוֹגְעִין בַּבָּשָׂר.
19 הָכָא עִיקָּר. הָתָם, אַיְּידֵי דִּתְנָא שְׁאָר פְּסוּלִין – תְּנָא נָמֵי טָמֵא בְּמוּקְדָּשִׁים. וְאִיבָּעֵית אֵימָא: הָתָם עִיקָּר, דִּבְקָדָשִׁים קָאֵי. הָכָא, אַיְּידֵי דִּתְנָא טָמֵא בְּחוּלִּין – תָּנֵי נָמֵי טָמֵא בְּמוּקְדָּשִׁים.
20 הַאי טָמֵא, דְּאִיטַּמָּא בְּמַאי? אִילֵּימָא דְּאִיטַּמִּי בְּמֵת, ״בַּחֲלַל חֶרֶב״ אָמַר רַחֲמָנָא,
פירוש רשב״א על חולין ב׳
1 מתני' הכל שוחטין ושחיטתן כשרה. אוקימנא בגמרא דשחיטתן כשרה חוץ מחרש שוטה וקטן דאפילו דיעבד שחיטתן פסולה, שמא קלקלו בשחיטתן, ואפילו מומחין, דמועדין הן לקלקל, ואינם יודעין אם קלקלו אם לאו. והא דתני יקלקלו בלשון עתיד, לאשמועינן דאין מוסרין להן חולין לכתחלה, כדלקמן חולין יב, ב, ופירש רש"י ז"ל אפילו אחרים רואין אותן, דמועדין הן לקלקל תמיד, כלומר ואיכא משום בל תשחית. אי נמי דאיכא למיחש דכיון דרגילין בכל עת לקלקל, דלמא ישהו וידרסו ולאו אדעתייהו דאחרים העומדים עליהן. ויש שהקשו לפירושו של רבינו ז"ל דהיינו סיפא דקתני וכולן ששחטו ואחרים רואין אותן שחיטתן כשרה, דשמעת מינה דדוקא דיעבד כשרה, הא לכתחלה אין מוסרין להן ואפילו אחרים רואין אותם, וסיפא דמתניתין ודאי לכולי עלמא אחרש שוטה וקטן קאי, אלא דלרבה בר עולא ורבינא קאי נמי אטמא במוקדשין וליתיה קמן, או אשאין מומחין או אשאין מוחזקין וליתיה קמן דלישיילא ליה למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה, וכדאמרינן עלה לקמן שם מאן תנא דלא בעיא כוונה בחולין בשחיטה, אלמא לכולי עלמא וכולן ששחטו אחרש שוטה וקטן קאי מיהא. וזו אינה קושיא דאורחא דתנא הוא למיתני הכין הכל ששחטו שחיטתן כשרה דיעבד חוץ מחרש שוטה וקטן, ואפילו בדיעבד שחיטתן פסולה, שמא קלקלו בשחיטתן, ואפילו באחרים רואין אותן אין מוסרין להן לשחוט, דכיון שהן מועדין לקלקל תמיד אין סומכין בראיית אחרים לכתחלה, מיהו אם שחטו ואחרים רואין אותן שחיטתן כשרה. ור"ת ז"ל פירש כשאין אחרים רואי אותן ואפילו בלהתלמד, ומשום חשש הרואין שמא יחשבו דכשרין הן אצל שחיטה ומוסרין להן בלא אחרים רואין אותם וסומכין עליהם.
2 גמרא: התם כדקתני טעמא לא שהאדם רשאי להמיר. פירש רש"י ז"ל התם עקר ליה להכל דרישא, אבל הכא בדוכתיה קאי, דכל כמה דלא עקר ליה ותני לא שהן רשאים לשחוט כדעקר ליה התם, משמע לכתחלה רבינהו. והא דלא תנא בתמורה לשון קצרה הכל שהמירו תמורתן תמורה, לשון תנאים הוא זה, הכל שוחטין הכל סומכין הכל חייבים, והלכך הכא אף על גב דהוצרך להאריך ולפרש לא שנה התנא את לשונו. והקשו עליו דלשון כדקתני טעמא לא משמע כטעמו של רבינו ז"ל, דהוה ליה למימר התם הא קתני לא שהאדם רשאי להמיר, וכן הקשה עליו הרמב"ן ז"ל דהתם למה לא קצר את לשונו, ואי משום דדרך התנא לשנות בלשון זה, אכתי לפום סלקא דעתיה דהשתא דכל הכל דוקא לכתחלה הוא ודוקא תני להו, ואם כן על כרחך היה לו לשנות את לשונו ולמיתני לישנא דוקא. ור"ת ז"ל פירש דהא דתנן הכל ממירין, דמשמע לכתחלה, הא קמ"ל אע"ג דבא לכתחלה להמיר במזיד תמורתו תמורה, דל"ת ארבעין בכתפי' וכש' כדאמרינן במנחות פא, א והכל ממירין הכל מתפיסין בתמורה קתני, כדמשני התם ר"י בתמורה ב, א הכי קתני הכל מתפיסין בתמורה אחד אנשים ואחד נשים. ולדידי ק"ל דהכא משמע דהשתא הוה סלקא דעתיה דרב אשי דכל הכל לכתחלה הוא והיינו דוקא דקא קשיא ליה הכל שוחטין, ולישנא דהכל קא דייק, ומהדר לפרוקי קושיא דרב אחא ולמתלייה לההוא הכל בטעמא, ולקמן חולין ב ע"ב אהדר ליה לרב אחא אנא ושחיטתן כשרה קא קשיא לי דאי דיעבד תרתי למה לי, דמשמע דא"ל דמעולם לא הקשה ליה מלשון הכל אלא משום דתרתי למה לי קשיא ליה, ואם כן ברישא מאי מהדר ליה לרב אחא התם כדקתני טעמא, מיד הוה ליה למימר אנא תרתי למה לי קשיא לי, ולא שאני סבור דכל הכל הוי לכתחלה. ומתוך כך נראה לי דרב אשי ודאי מעיקרא נמי עיקר קושי' תרתי ל"ל קשיא ליה, אלא קצר לשונו כדרכן של דברי חכמים, וסבר שהבין רב אחא קושיתו, ורב אחא לא הבין ועלה בדעתו שלשון הכל קא דייק לומר שכל הכל לכתחלה הוא, וכדאמר ליה בסיפא אין איכא הכל לכתחלה ואיכא דיעבד, אלא הכל דהכא ממאי דלכתחלה הוא, ולפיכך הקשה לו מהכל ממירין דדיעבד הוא, וגם הוא סתם לשונו, ועלה בדעת רב אשי שהקשה ליה דהתם נמי איכא תרתי מדקא מסיק עלה לא שהאדם רשאי להמיר ולא קשה הכל ממירין, מלבד כדקתני הכל מעריכין, ולא האריך. לא שאדם רשאי להעריך, ואהדר ליה התם לא דמי למתניתין דהכא דהכל, דהתם ליכא למימר תרתי למה י, דאיצטריך למתני' לא שהאדם רשאי להמיר לאשמועינן שסופג את הארבעים דלוקין על לאו שאין בו מעשה, וכמו שפירש רש"י ז"ל לקמן בסוגיין. ומה ששנה התנא הכל ממירין, והוצרך להאריך לא שהאדם רשאי להמיר ולא תנא הכל שהמירו תמורתן תמורה אלא שסופג את הארבעים, משום שלשון התנא הוא זה לעולם הכל סומכין הכל מעריכין וכדברי רש"י ז"ל, וכשחזר והקשה לו מהכל מעריכין, חשב גם כן רב אשי שהיה סבור רב אחא דאי אפשר לומר דהכל דהכא לכתחלה דכל הכל לאו לכתחלה הוא, ודברי רב אחא לקמן ומה שהשיב רב אשי מוכיחין כן, שעד הסוף לא הבין האחד את דעת חבירו לא זה קושיתו של זה ולא זה תשובתו של זה, כן נראה לי.
3 רבי יהודה אומר טוב מזה ומזה נודר ומשלם ואפילו ר' יהודה לא קאמר אלא דאמר הרי זו. פי' נדבה.ואף על גב דקתני נודר ומשלם, הא אמרינן בנדרים י, א לר' יהודה תני נודב, ואיכא מאן דמפרש דר' יהודה נמי לא קאמר אלא במביא כשבתו לעזרה וסומך עליה כדרך שהיה הלל עושה, והכא נמי משמע בתוספתא פ"ב ה"ה דגרסינן התם רבי יהודה טוב מזה ומזה מביא כשבתו לעזרה וסומך עליה ושוחט, והיינו נודב, דמתרץ התם בנדרים רבי מאיר דאסר אפילו בכי הא אסר, לפי שהרגיל בנדרים בא לידי לא יחל, כמו שפירש רש"י ז"ל דלפעמים ידור בחוץ בנדר או בנדבה ובא לידי מעילה או לידי לא יחל: ויש אחרים דנותנין טעם לדבר, שהרגיל בקרבנות סומך על קרבנותיו ואינו נזהר מן השגגות, אבל מי שאינו רגיל בקרבנות נזהר ויירא ומדקדק על עמו. והקשו בתוס' אם כן לר' מאיר היאך אכלו בשר במדבר, שהרי נאסרו בבשר תאוה. ותרצו דלפי שנאסרו בבשר תאוה הותרו בשלמים. ועוד הקשה והא כתיב בראשית כח, כ, וידר יעקב נדר וכתיב במדבר כא, ב וידר ישראל וכתיב תהלים עו, ב נדרו ושלמו לה' אלהיכם. ותירצו דבשעת צרה שאני, וכך דרשו בהגדה ב"ר ע, א וידר יעקב נדר לאמר לאמר לדורות שיהיו נודרין בשעת צרתן. והרמב"ן ז"ל כתב דלכולי עלמא מודו בכדרך שהיה הלל עושה שהיה מביא כשבתו לעזרה שהוא מותר ונאות, ור' מאיר ור' יהודה לא פליגי, אלא דמשמעות דורשין לבד איכא בינייהו. הלכך בכל עת מותר להביא שלמים לעזרה ולסמוך עלייהו ולשחוט, וכן לא נאסר אלא נדרי גבוה כגון עולות ושלמים שאין חפץ לה' בעולות וזבחים, אבל נדר לעניים מצוה וחובה, ואין צריך לומר שנודרין ונשבעין לפרוש מן האיסור או לנדר וכדתנן אבות פ"ג, י"ג ונדרים סייג לפרישות:
4 ובמוקדשין לא ישחוט שמא יגע בבשר ואם שחט כו'. הקשו בתוס' האיך אפשר לו לטמא זה לשחוט במוקדשין, דהא בעו עזרה. ואי בטמא מת מיירי, טמא מת אסורין ליכנס אפילו בחול בחיל, ואי בשנטמא בשרץ, טבול יום אסור ליכנס אפילו בעזרת נשים, כדתנן בפרק קמא דכלים ז ח החיל מקודש מהר הבית, שאין נכרים וטמא מת נכנסין לשם, עזרת נשים מקודשת ממנו שאין טבול יום נכנס לשם, ועזרת נשים ארוכה קל"ה אמה, והאיך יתכן שתהא סכין זו ארוכה כל כך. ותירץ הרמב"ן ז"ל דמתניתין דהכא לא מיתניא משום איסור טומאה דעזרה כלל, אלא משום חשש שחיטה גופה, אבל משום טומאה דעזרה אפשר שעבר ונכנס ובא לשחוט אף על פי שהוא אסור לו. ומיהו לדבריו יש לדקדק דמכל מקום פירושא דמתניתין הכין מפרש לה רבה בר עולא הכל שוחטין לכתחלה ואפילו טמא בחולין אבל טמא במוקדשין לכתחלה לא ישחוט שמא יגע בבשר, ולהך לישנא דאמרינן הכי עיקר, ולאשמעינן דינא דטמא במוקדשין מיתניא מתניתין, אמאי נקיט לה משום שמא יגע בבשר הא פשיט דלכתחלה לא ישחוט שאין מניחין אותו לשחוט ולהתעכב בעזרה. בתוספ' מתרצים דמדאורייתא מותר ליכנס טמא מת בכל מחנה לויה, וכדתניא בפסחים סז, א טמא מת מותר ליכנס במחנה לויה, ולא טמא מת בלבד דאמרו, אלא מת עצמו שנאמר שמות יג, ט ויקח משה את עצמות יוסף עמו, עמו במחיצתו, אלא דרבנן גזרו ואסרו שלא יכנסו מן החיל ולפנים, ולא בכל מקום אסרו, וטבול יום נמי כשהוא אסור ליכנס במחנה לויה ובעזרת נשים אינו אסור אלא מדרבנן, וכדאמרינן ביבמות ז, ב החצר החדשה שחדשו בה דברים ואמרו טבול יום לא יכנס למחנה לויה, ולא בכל מקום החמירו, שהרי בית המוקד שהיא חציה בקדש וחציה בחול טבול יום נכנס לשם, וכדתנן בתמיד פא, א אירע קרי לאחד מהן הולך וטובל ירד וטבל עלה ונסתפג ונתחמם כנגד המדורה ובא וישב לו אצל אחיו הכהנים. ואומר רבינו יצחק ז"ל דלא החמירו ליכנס טבול יום אלא בעזרת נשים, לפי שהוא משמש כניסה ויציאה לכל אדם, אבל בשאר מקומות נכנס סמוך ממש לעזרה, ובסכין ארוכה קצת ניחא:
5 אילימא דאיטמא במת בחלל חרב אמר רחמנא חרב הרי הוא כחלל. ה"ג רש"י ופירש דהכא לא אצטריך דהאי להאי טעמא דחרב הרי הוא כחלל כלל, דבלאו ה"נ מיטמא בשר, דגברא הוי אב הטומאה וכלי ראשון ובשר שני, אלא רבותא קאמר דאפילו ראשון הוי האי בשר, והא דפרקינן אלא דאיטמא בשרץ, הוא הדין דהוי מצי לפרוקי דאיטמא בטמא מת, דלא אמרינן חרב הרי הוא כחלל אלא בטומאת של מת הראויות לטמא כלי, כגון מת והנוגע בו דהוי אב, והתם הוא דכי נגע בהו כלי מתכת חזר הכלי להיות כטומאה שנגע בו, אם במת עצמו הוי אבי אבות ואם בטמא מת הוי אב, אבל שני וראשון דאין מטמאין כלי וכדקיימא לן שאין אדם וכלים מקבלין טומאה אלא מאב הטומאה אפילו כלי מתכת נמי אין מקבל טומאה ממנו כלל. והכי אמרינן בפסחים יד, א בנר של מתכת דאי נגע בדיקר' טהור נראה לי דצריך לומר טמא, וכן שנינו במסכת אהלות פ"א, ג ארבעה טמאים במת שלשה טמאים שבעה ואחד טמא טומאת ערב, כיצד ארבעה כלים הנוגעים במת אדם בכלים וכלים באדם טמאים טומאת שבעה הרביעי בין אדם בין כלים טמאים טומאת ערב. והא דלא אוקמיה כגון דאיטמי בטמא מת, משום דטומאה פסיקתא ניחא ליה למינקט, דלא איפשר למיהוי האי בשר טמא לעולם, מה שאין כן בטומאת מת דאיפשר למיהוי ראשון או שני. וגרסתו של ר"ח ז"ל דגריס אילימא דאיטמא בטמא מת, ליתא: